החלטה בתיק בש"א 023708/02

זוהי בקשה לתיקון כתב התביעה ובנוסף, בקשה לאיחוד הדיון בתובענות.

המבקש מס' 1, המייצג את קבוצת הצרכנים הפרטיים (להלן: "הצרכנים"), הגיש כתב תביעה ייצוגית לפי חוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988 (להלן: "חוק ההגבלים") לבית המשפט המחוזי בירושלים (ת.א. 4115/02). בסמוך לאחר מכן הגישה המבקשת מס' 2, המייצגת את קבוצת הקבלנים (להלן: "הקבלנים"), כתב תביעה על אותו בסיס (ת.א. 4125/02). הבסיס לתביעות הוא הסדרים כובלים כהגדרתם בחוק ההגבלים, שנעשו על ידי המשיבים במשך 14 שנים ברציפות, משנת 1983 עד לשנת 1997 בקשר לייצור מרצפות (להלן: "מוצרי הקרטל"). כתבי אישום הוגשו וכל המשיבים הורשעו (ת.פ. 366/99, ת.פ. 1065/01). כב' השופטת צור קבעה בין היתר כי "מדובר בקרטל שפגע בתחרות ומכאן שגרם נזק לציבור בכלל וללקוחות החברות בפרט".

משיבים מס' 21-1 הינם חברות לייצור מרצפות, בעלי מניות בהן ומנהלן. משיב מס' 22, פיקח בתקופה הרלוונטית על הסכמי חלוקת השוק ומחירי המינימום.

על פי הנטען, רכש נציג הצרכנים (התובע בת.א. 2021/02) דירה ובין היתר גם את מוצרי הקרטל מנתבעים מס' 1 ו/או 2. נציגת הקבלנים (התובעת בת.א. 2020/02), שהינה חברה קבלנית, רכשה את המוצרים נשוא הקרטל מנתבעים  מס' 13 ו- 17.

עילות התביעה הן אותם הסדרים כובלים, שבמשך השנים התבטאו בתיאום מחירי מינימום ללקוחות פרטיים, הסדרי חלוקת שוק על ידי קבלנים, הסדר קבלנים חופשים, הסדר מכסות - כמות המרצפות שתמכור כל חברה וכן הסדר מכירת אריחים על פי אותם תנאים.

המשיבים הודו במסגרת ההליך הפלילי, כי עברו על האיסורים החלים על פי חוק ההגבלים.

לכן, כך המבקשים, השאלה היחידה שנותרה, היא גובה הנזק שנגרם לציבור. לאור האמור, ביקשו המבקשים לייצג בתביעה ייצוגית את כל מי שרכש את מוצרי הקרטל בתקופה האמורה מהמשיבים - הן במישרין והן בעקיפין.

התביעות הוגשו לבית המשפט המחוזי בירושלים שהרשיע את המשיבים כאמור, כתביעות אזרחיות נגררות להליך הפלילי, על פי סעיף 77 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

בתאריך 15.7.02 דחתה כב' השופטת צור את הבקשה לדון בתביעות, מן הסיבה, שהוגש ערעור על פסק הדין הפלילי ולכן אין הן עומדות בדרישה כי פסק הדין הפלילי יהיה חלוט.

לאור החלטה זו, החליטו הצדדים על העברת התובענות לבית משפט זה (ת.א. 2021/02 ות.א. 2020/02).

בקשה לאיחוד התובענות, הנסמכת על תקנה 520 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), הוגשה בתאריך 6.6.02 ע"י נציג הצרכנים וקיבלה את הסכמת נציג הקבלנים. המשיבים התנגדו לבקשה וחזרו על טיעונם בדיון לפני כב' השופט אזר ז"ל, שאין להתיר איחוד התובענות, מאחר ולשיטתם אין מקום לדון במספר בקשות לתביעה ייצוגית באותו נושא. מכל מקום, למבקשים ניתנה האפשרות להגיש בקשה לתיקון כתב התביעה, כדי שזו תידון כתובענה ייצוגית אחת הכוללת את כל סוגי הנפגעים מפרשה זו. וכך הגיעה לה עת הבקשה שלפני בבש"א 23708/02. בקשה זו הוגשה בעקבות בקשתו של נציג הצרכנים לאיחוד שתי התובענות, שלטעמו עוסקות בנושא אחד והוא, עוולות שגרמו המשיבים לציבור לקוחותיהם עקב חבירתם יחד במסגרת של הסדרים כובלים. בשתי התביעות מתבקשים אותם סעדים, הן מבוססות על אותן עילות ומלבד השוני בזהות הקבוצות (הצרכנים והקבלנים), התביעות זהות לחלוטין ויש שיתבררו יחדיו. לפיכך כאמור, הוגשה הבקשה דנא לתיקון התובענות כך שיידונו כתובענה ייצוגית אחת כוללת. המבקשים הגדירו את חברי הקבוצה מחדש וכללו בכתב התביעה המתוקן את כל מי שרכש את מוצרי הקרטל בתקופה הרלוונטית - הצרכנים והקבלנים - הרוכשים העקיפים והרוכשים הישירים, בהתאמה.

כדי לנסות ולהפריד את גובה הפיצוי בגין הנזק שנגרם לכל אחת מן הקבוצות הנ"ל, כללה הבקשה אף הצעה, שנתמכה בחוו"ד מומחה כלכלי, לפיה יש לחלק את הפיצוי כך ש- 60% ממנו יחולק בין הצרכנים והשאר בין הקבלנים. בהתאם תוקן גם סכום התביעה.

תגובות המשיבים הוגשו בנפרד, כאשר משיבה מס' 8 נמחקה מן התובענה ומשיבה מס' 10 נכנסה להליכי פירוק וההליכים נגדה עוכבו.

משיבים מס' 4-1 הצהירו, כי אינם מתנגדים להגשת תביעה ייצוגית אחת, אך, התנגדו לבקשת התיקון כפי שהוגשה.

טענתם היתה, תוך הפניה לפסיקה ולספרות, כי הבקשה לתיקון כתב התביעה, לא נתמכה בתצהיר כמתחייב מתקנה 92 לתקנות. לשיטתם, אין מדובר בטענה פורמלית, כי אם בפגם בסיסי, היורד לשורשו של עניין, שכן בהיעדר תצהיר לא ניתן לבדוק תקפות העובדות שצירופן מתבקש. כך לדוגמא, חוות הדעת הכלכלית (שכשלעצמה דלה ואינה נסמכת על בדיקה יסודית (כדברי המבקשים)), אשר צצה לה לראשונה במסגרת בקשת התיקון. מה גם, שבבקשה עצמה, הכירו המבקשים בדרישה לצירוף תצהיר בבקשה מסוג זו (סעיף 11).

כמו כן, לשיטת המשיבים, התיקון כפי שהובא, יצר מצב בו הנזק הממוצע, כפי שחושב, היה בשיעור 12 ש"ח למ"ר לשתי הקבוצות, בעוד בתובענות המקוריות הועמד הסכום המקסימלי על 7 ש"ח למ"ר (בתובענת הצרכנים), כשחלק מהסכום נספג על ידי הצרכנים וחלק על ידי הקבלנים. בתובענת הקבלנים הועמד הסכום על 5 ש"ח למ"ר, כך שבעצם "הועמסה" תביעה אחת על השניה וללא כל חלוקת נזק ראויה.

משיבים מס' 7-5, משיב מס' 9, משיבים מס' 14-13 וכך גם משיב מס' 22 הצטרפו לטיעוני משיבים מס'  4-1 בהתנגדותם לבקשה.

בראשית תגובת משיבים מס' 12-11 הזכירו אלה את התנגדותם לאיחוד הדיון בתובענות וזאת משום הסתירות הקיימות בין טענות גרימת הנזק לצרכנים, שהינם הסופיים בתהליך מכירת דירה, לבין הקבלנים שגלגלו את הנזק אל הראשונים, כאשר כל אחת מן הקבוצות טענה, כי הנזק נעצר אצלה והיא זו שספגה אותו. לכן מובן, כך המשיבים הללו, כי כל אחת מן הקבוצות תצטרך להוכיח לבד מקיומו של הקרטל הנטען, גם את עובדת גרימת הנזק על ידו.

כמו כן, טענו המשיבים, כי המבקשים חזרו בהם מהודאה פורמלית שמסרו בכתבי טענותיהם, ללא קבלת אישור מבית המשפט. כך, הצהירו המבקשים, כי נפגעו מתיאום המחירים הגבוה שנגבה מהם - 7 ש"ח יותר ממחיר השוק החופשי למ"ר מרצפות לצרכנים ו- 5 ש"ח יותר לקבלנים. ואילו בבקשה נשוא ההחלטה, בחרו המבקשים לחבר את סכום הנזקים הנטענים על אף היותם חופפים וטענו, כי העלייה במחירי המרצפות הינה 12 ש"ח למ"ר.